Rice in a life bowl: December 2006

snow in Jerusalem mountains- views out of my home

Snow in Aminadav- a morning walk

First snow in Jeruslam this year.

The view from Yonit's home (same view as from my home)

Varanasi- my last stop

מתוך אימייל של עידן הרמוני על וראנאסי- ומתוך ההזדהות שלי:

הרושם הראשוני מוורנסי
חחחחח םםםםם.
חם בטירוף למה באתי לפה מרישיקש הנעימה, איזה חום איזו לחות, .
תעזבו אותי בשקט, לא רוצה לא סירה, לא משי, לא חשיש, לא להחליף כסף החלפתי אתמול, לא מים ,לא תוכי,מה לעזאזל אני אעשה פה עם תוכי? לא חדר לא רוצה כלום עזבו אותי תנו לי ללכת 2 מטר בלי שאף אחד יתנפל עלי.
אאא מממ אאאא,
רישיקש
הצילו.
רגע, איפה הגהטות?
יש פה רק גנגה- שזה אחלה שיש גנגה אבל איפה הגטות, והכובסות והצבעים והטיולים על הגהט לכל האורך? איזו גאות. הנהר כל כך גבוה שהוא מכסה את כל הגהטות. איזה זמן מחורבן להגיע לפה גם בגל חום נוראי וגם בגאות של הגנגה
.. לא אני לא רוצה סירה.

(אחרי יומיים)
בתכלס, הרחובות כ"כ יפים פה איך זה שלא שמתי לב לכך עד כה ?
הבתים, הקשתות, החלונות אפילו הרצפה מעניינת. מתחת לכל הצואה והלכלוך יש אבנים גדולות, חומות עתיקות ויפות. קצת עקומות - זה עדיין הודו.
כל ההצקות הללו, כל הפניות של חדר, סמים, מוסיקה, בגדים - הרי זה כלום, אויר, קליפה שמקלפים
מקיר ישן שחושף את היופי וההוד. המרפסות הגזוזטראות, והנה פתאום כל האנשים נראים נחמדים. הנה 2 ילדים רצים, כנראה אחים. המבוגר תופס את הצעיר בחולצה ושניהם צוחקים בטירוף המשחק. והנה האחות מצטרפת בריצה פעורת פה חשופת שיניים וצחוקה מתגלגל ממנה החוצה, שוטף את הרצפה ומציף גם אותי באושר וחיוך מטופש. הנה עכשיו כולם נראים נחמדים ולאו דווקא גנבים, רמאים וקבצנים כמו שנראו לי עד כה. האם כל היופי הזה היה פה כל הזמן או שפשוט שוטטתי לי לאיזור מגורים?

מוסיקת שקיעה
קומה שלישית. אינספור גגות צבעוניים, צרחי מקדשים ומסגדים מכל עבר. תיירים, ילדים, אמהות עם עוללים יונקים, אבות, אחים ומשפחות, עובדי בניין חרוצים- כולם צופים בכדור הענק שהולך ומאדים, מאדים ושוקע. ככל שהוא מאדים יותר, כך הוא מאפשר לצופים הנלהבים להביט בו עמוק בעיניים- הישר בנשמה - ולחוש
..
בקומה מעלינו הציפורים שרות שיר אחרון של יום, מתעופפות בלהקות וביחידים. תוכים ירוקים ושלדגים כחלחלים (?). עם הציפורים מתחרים מאות עפיפוני וורנסי - מתגלגלים מתרוצצים שובבים וחצופים (בטח קראתם עליהם ברודף העפיפונים מאפגניסטן השכנה). רוח נעימה פורטת על גופינו הערום למחצה.
קומה מעל ענני נוצה מסמיקים, ומשנים זוהרם בהתאם לזווית של הכדור האדום הענק.
מאחורינו הגנגה זורמת לה בהנאה, מתכוננת לפוג'ה היומית - בה תקבל מתנות פרחים ונרות צפים.
כולם ביחד- השמש, הרוח, הציפורים והעפיפונים, הגנגה הקדושה, הגגות עם המקומיים והתיירים חוברים יחד למגינת שקיעה עוצמתית. לפתע המואזין לוקח על עצמו את ההובלה ופוצח באללה אכבר מוכר, כשמואזינים נוספים עונים לו בקנון. צלצולי פעמונים של הפוג'ה ההינדית מהדהדים מכל עבר והאור דועך לו אט אט כששובל סגול מלטף את השמיים.

ערב.
יוצאים לאכול בכיוון המיין רוד. קרליבך תאר את זה כ"כ טוב בספר שלו הודו יומן מסע וקטונתי מלנסות לתאר את מה שקורה כאן. אך בכל זאת, פתאום אני מבין כמה המקום הזה חזק. זה כמו פסטיבל מטורף שמתרחש 24 שעות ביממה 365 ימים בשבוע
אמא, היית בהודו- אך פעם הבאה אסור לך לוותר על וורנסי.